<h1>האשכול — רצב"א, פרק בהמה המקשה</h1>
<h2>דף סח.</h2>
תנן משיצא ראשו הוי כילוד אע"ג שהחזירו ואין ניתר אלא בשחיטת עצמו, לאו דוקא כל ראשו אלא רובו ורובו משיצא פדחתו, דפדחת פוטר' בכ"מ אפי' לנחלה. חותך מעובר שבמעי' והניח בתוכה ושחטה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות של הבהמה אסור, זה הכלל דבר שהוא גופה אסור, ושאינו גופא מותר אבל נמצא בה דמות יונה אסור דבעינן מין פרסה, אבל בהמה אף שפרסותיה קלוטות ונראה כגמל בין במעי אמו בין יצא לאויר עולם שרי.
המפלת ברי' שיש לה שני גבים ושתי שדראות [נדה כ"ד ע"א] רב אמר באשה אינו ולד ובבהמה אסור, ושמואל אמר באשה ולד ובבהמה מותר קמפלגי בהא דרחב"א השסועה ברי' שיש לה ב' גבין וב' שדראות רב אמר ברי' בעלמא ליכא, ובמעי אמו אגמרי', פי' שאם נמצא במעי טהורה אסור, וש' סבר ברי' בעלמא איכא ומחייה חייא וכי אגמרי' לאסור כשיצא לאויר עולם אבל במעי בהמה שרי והלכתא כרב.
הוציא עובר ידו והחזירה אבר עצמו אסור דכ' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, בשר שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטרפה ודקתני במתני' מותר באכילה ל"נ אלא למקום חתך שאם לא החזירה צריך להניח גם ממה שבפנים במקום שחתך. וקייל"ן אין לידה לאיברים פי' בלידה בתר רוב אזלינן, ואם רוב אבר א' יצא לחוץ ומעוט נשאר לפנים מעוט הנשאר לפנים לא הוי כאלו יצא ומותר בשחיטת אמו. ואבעי' הוציא עובר ידו לחוץ והחזיר וחזר והוציא ידו אחרת לחוץ והחזיר עד שהשלים לרוב איבריו, מי אמרינן נפיק רובו והוי כלידה או דלמא כיון דהדר הדר, ואת"ל כיון דהדר הדר הוציא ידו וחותכה והוציא ידו אחרת וחותכה עד שהשלים לרוב, מהו מי אמרינן נפיק רובו והוי כלידה ומה שבפנים אסור ולא ניתר בשחיטת אמו, או דלמא רובו בבת אחת בעינן, ולא אפשט, ואזלינן לחומרא היכא דחתך רוב איברים מעוט שבפנים נאסר אבל אי הדרי איברים שיצאו מותר המעוט שבפנים בשחיטת אמו. והא דאסרינן איברי' היוצאין דוקא אם נמצא עובר אח"כ במעי אמו וניתר בשחיטת אמו, אבל ולד הניתר ע"י שחיטת עצמו שנולד בחיי אמו וכן אם מצאו במעי אמו והיא נבלה או טרפה דניתר בשחיטת עצמו כל האיברים שיצאו מותרים. מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו פטור מבכורה הבא אחריו. אתמר יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש ר"ה אמר קדוש, קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפקא רובו אגלי מלתא למפרע דהוי קדוש ומאי דזבין לאו כלום, רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא קדוש ומאי דזבין שפיר זבין, נ' דהלכה כרבה דאותיב לר"ה מדתנן מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח ואי למפרע קדוש אמאי משליך, ומשני לא, במחתך ומשליך, דבשעת יציאת רוב ליתנהו האיברים שיצאו מקודם, והכי פרושא דמתני' מחתך אבר אבר ומשליך, אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו בב"א וצריך קבורה והיינו פרושא דסיפא יצא רובו, ובתר הכי בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא, כלו' הא פשיטא דאם יצא רוב עובר ורוב זה משלים מעוט אבר שרובו בפנים פשיטא דהוי כילוד דמעוט אבר שיצא שדינן בתר רוב שיצא ולא בתר רוב אבר שעדיין בפנים, אלא הכא מבעי' לי' יצא חציו ברוב אבר אי חשבינן להאי מעוט שבפנים כאלו יצא, וא"כ רוב ולד יצא או לא, ופשט ממתני' יצא רובו יקבר, אילימא רובו ממש פשיטא, אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר וקמ"ל דשדינן להאי מעוט אבר שבפנים בתר רוב אבר שיצא והוי יצא רוב עובר, ומשני לא כגון שיצא רובו במעוט אבר, וקמ"ל דלא שדינן האי מעוט שיצא בתר רוב אבר שבפנים אלא בתר רוב עובר... [צ"ל ואי ס"ל הש"ס כתרוצא דר"ה דהאי רובו במתני' פרושו אפילו יצא אבר אבר ומחתך ומניח קמ"ל דהוי כאילו יצא רובו בפעם אחת ואברים קסבר למפרע, א"כ טובא קמ"ל מתני' ולא צריך לדחוקי דמיירי יצא רובו במיעוט אבר אלא ודאי פשיטא לש"ס יצא רובו דווקא בפעם אחת, וכן ברש"י] שמעינן מהכא היכא שיצא רובו במעוט אבר כילוד הוא והמעוט אינו ניתר בשחיטת אמו, אבל יצא חציו ברוב אבר לא נפשט הלכך אם הוא בן ט' חי ונמצא במעי אמו אי שחטינן לי' מותר מה שבפנים ולא יצא החוצה ואם אמו טרפה או נבלה הכל מותר בשחיטת עצמו, אבל אם הוא בן ט' מת או בן ח' אפי' חי אסור דשמא כילוד הוא.
<h2>דף סט.</h2>
אבעי' מהו לחוש לחלבו של זה שהוציא ידו וניתר בשחיטת אמו דאבר אסור, אי נימא חלבו שרי אע"ג דאתי נמי מכח האי אבר האסור, דחלב דעלמא נמי כאבר מן החי דמי ושרי, ה"נ ל"ש, או דלמא התם אית תקנתא לאסורא בשחיטה, הכא לית תקנתא, תיקו. ודלא מבעי' לי' על שאר איברי' דינקי מהאי אבר האסור דהאי ודאי מבטל בטיל במעוטו. הגרי"צ לא הביא אבעי' זו ולא הא דרב משרשיא לדברי החושש לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה דעלמא אין לו תקנה לולד כלו' שחצי גופו כאלו שחוט מצד אביו, וחצי גופו לא נשחט מצד אמו ולא מצינו שחיטה לחצאין ונ' כיון דמסיק רבא ד' סימנין אכשר רחמנא וכל דלא מהני שחיטת אמו מהני דידי' ליתא לדרב משרשי'.
<h2>דף ע.</h2>
יש כאן גירסא משובשת וגירסא נכונה כך היא, בעי רבא כרכו בסיב או בטליתו או כרכתו אחותו והוציאו, פי' דאתילדה עמו נקבה וכרכתו הנקבה והוציאתו דרך מרגלותיה ויצא ראשו קודם שיצא ראשה וקמבעי' אי בעינן נגיעה ברחם והיא מקדשתו לבכור והא לא נגע ברחם או דלמא אינו חוצץ אע"ג דטליתו מבש"מ, ואי חוצץ, אחותו מהו דהוי מב"מ ואע"ג דאמרינן בבכורות גבי תאומים שנולדו כאחד א' ודאי בכור אע"ג שודאי לא נגע בכל הרחם שאני התם דאורחיהו בהכי אי נפקי תרוייהו (חסר).
<h2>דף עד.</h2>
השוחט בהמה ומצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו, וחלבו מותר וה"ה בן ט' חי שחיטת אמו מטהרתו כל כמה שלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן וגם חלבו אסור. וטעם שהדם אסור בבן פקוע' כיון שמתערב תמיד עם דם אמו ונזון ממנו הוי כדם אמו אבל חלבו בכלל בבהמה אותה תאכלו ובגמ' [ע"ב] ארשב"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו, לד' האוסר בחלבו א' בדמו, ורי"ו אמר אף למתיר בחלבו אוסר בדמו איתיביה לר"ל קורעו ומוציא דמו אר"ז לומר שאין ענוש כרת, למאן קאמר לר' יהוד' ור"י ס"ל אף דם תמצית בכרת תרגמא ר"י אי' לי' לר' יהוד' דם וכל דם, פי' דמקיש כל דם לדם הנפש כל היכא דמחייב אדם נפש, מחייב אדם תמצית כרת וכל היכא דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אדם תמצית וקייל"ן כר' יהוד' דחלבו מותר ודמו אסור, ומשמע לדידן דלא קייל"ן כר' יהודה לענין דם התמצית דתלי בדם נפש, דם הנפש דשליל כמו דם הכנוס בלבו בהכרת ושאר הדם כדם איברים בלאו. וא"ד דרי"ו דס"ל פרושו דדמו אסור בהכרת, אליבי' דר"י אמרה, דאי' לי' דם תמצית נמי בהכרת, דל"ל לרי"ו אליבי' דר"י כל היכא דליכא דם נפש לא מחייב אדם תמצית, אלא דם שליל כשאר דם תמצית בכרת לר"י, אבל אנן דקייל"ן דם תמצית בלאו ה"ה דם שליל. ולענ"ד איפכא מסתברא דוקא לר"ל דס"ל לר"י כרת ליכא בדמו של שליל, ע"כ ס"ל דלית בי' דם נפש, אבל רי"ו דס"ל אליבי' דר"י כרת איכא בכל דמו כדאותיב לר"ל ס"ל נמי לדידן דאי' בשליל דם נפש, כיון דד' סימנים אכשר בי' ר' מכלל בשחיטתו יוצא דם הנפש. קרע האם ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו כיון דלא אכשר בשחיטת אמו ואין בו משום אותו ואת בנו כיון שנתנבלה שחטה ונמצאת טרפה ומצא בן ט' חי, שחיטת עצמו מתירו ויש בו משום אותו ואת בנו. כ' חד מרבותא להשיב המינין, על שליל במעי אמו מתירין בשחיטת אמו, ואין בו משום אותו ואת בנו וקורעו ומוציא דמו ומותר הכל באכילה, הטעם שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו כדכ' כי בנך היוצא מחלציך, וכן בדוד הנה בני אשר יצא ממעי, וכן הנך הרה ויולדת בן, אינו בן עד שיצא לאויר עולם, ובבהמה כ' שור או כבש או עז כי יולד ועליו אמר ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, חזינן במעי אמו אינו קרוי בן.
<h2>דף עז.</h2>
השוחט בהמה ומצא בה שלי' נפש היפה תאכלנה ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלה אם מתה הבהמה, חשב לאכלה מטמאה טומאת אוכל אבל לא טומאת נבלה, מחשבתו משוי' לה אוכל. שלי' שיצאה מקצתה אסורה באכילה, חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש ולד ונימוח והוי כילוד דאין שלי' בלא ולד וכולה אסורה ודוקא כשאינה קשורה בולד אבל קשורה אין חוששי' לולד אחר ומ"מ אסור חלק שיצא משלי' קודם שחיטת אמה דהא אצטריך לאשמועינן שמותרת אם נמצאת בבמה וה"נ מ' מבכורות [ז' ע"א] דקאמר עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא מדנקט חמור ש"מ שלי' דשאר בהמות לאו פירש גמור הוא. המבכרת שהפילה שלי' ישליכנה לכלבים אין בו קדושה אף שאין שלי' בלא ולד, דלמא נקבה ודלמא נדמה דכל הנולדי' מחצה נקבות ומעוט נדמה סמוך מעוט נדמה למחצה נקבות הוה זכרים מעוטים, ובמוקדשים תקבר דבין זכר ובין נקבה קדוש ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן דאיכא דעבדי הכי ומנחשי שלא תפיל עוד ואסור משום דרכי האמורי, [ע"ב] ואביי ורבא אמרי כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כלו' דברי' שניכרי' שהוא משום רפואה כההיא דשן של שועל ומסמר הצלוב [שבת ס"ז ע"א] כדתני' אילן שמשיר פרותיו מרוב שומנו טוענו באבנים דניכחש חיליה וסוקרו בסיקרא כי היכא דליחזיה אינשי וליבעי רחמי עלי' כדתני' וטמא טמא יקרא להודיע צערו לרבים ומבקשים רחמי' עליו.
